פרשת השבוע שלי- פרשת "לך לך"

ואני חושבת על שרה. המוּלכת, הניתנת, הנלקחת, משנים לה את השם והיא נשארת עקרה.
אני רואה אישה חסרת מקום, חסרת זהות, חסרת ילד.
שרה מתחילה להיות אקטיבית כשהיא מציעה לבעלה את שפחתה כדי שתלד להם ילד ("אולי אבנה ממנה").
עד היכן מגיעה ההפרזה ברצון?

ואצלי, מה קורה אצלי כשאני מרגישה חסרת מקום? כשזהותי המקצועית לא ברורה לי? כשאנימרגישה לא פרודוקטיבית? לא "מספקת את הסחורה"?
מה אני מוכנה לעשות, רק כדי שאחשב ראויה, מתאימה? שווה? לא מאכזבת?
הפרזה ברצון מביאה אחריה שרשרת של אי דיוקים: ריב עם הגר, ריב עם הבעל עד שבסוף שרה מענה את הגר עד שהגר בורחת מפניה.
זהירות זהירות זהירות עם ההפרזה.
הרצון טבעי וחיוני. אבל כדאי שיגיע עם קבלה. קבלת מה שמגיע, מה שקורה. 
כשאני מפריזה אני מאבדת את מקומי, את זהותי, את הדרך. טוב לא יצא מזה.
שרה סובלת, הגר סובלת, אברהם סובל.
ואלוהים- מברך. את הגר ("הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרב")
את אברהם ("והפרתי אתך במאד מאד ונתתיך לגויים ומלכים יצאו ממך")
ואת שרה (" וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגויים מלכי עמים ממנה יהיו")

באה הפרשה ללמד אותי: את מבורכת. הפרשה מלאה ברכות. 
גם אם אין בטחון, גם אם לא רואים את הסוף. הדרך היא בכל יום לדייק מחדש, למצוא את המקום שלי המחובר למהותי ולעשות טוב.