18 אוקטובר 2013
השבוע בפרשה אין רגע דל. הפרשה מתחילה בשלושה אורחים שמבקרים את אברהם וזוכים להכנסת אורחים כיד המלך (מתי בפעם האחרונה אני הכנסתי לביתי אנשים לא מוכרים, אפילו לכוס מים?) האורחים ממשיכים לסדום ועמורה ומגלים ששם פחות שמחים לראותם.
לוט מכניס אותם לביתו אבל לא עומד בלחץ שההמונים מפעילים וכמעט שולח את שתי בנותיו הבתולות לידיהם של ההמון המשולהב. מזל שהאורחים היו מלאכי האלוהים שיודעים לעשות ניסים.
לוט, אשתו בנותיו משולחים מהעיר בכוח, המלאכים אוחזים בידו ומשלחים אותו מהעיר לקול מחאותיו. הם ניצלים מהאש והגופרית אך סופם גם רע ומר.
ובמקביל, במשפחת הדוד אברהם, שוב ממשיכים לנדוד ושוב שרה נמסרת למלך כ"אחותו" של אברהם.
אחרי כל התלאות נולד לו יצחק, מה שהביא לגירושם הסופי של הגר וישמעאל מהבית.
ואז אנחנו מגיעים לסיפור הנורא מכולם:
"וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ."
הניסיון האחרון.
אברהם עומד בו ללא עוררין, ללא ויכוח, ללא הבעת צער או כאב וזוכה לאישור הסופי שהוא ירא אלוהים ולמינוי הסופי והמוחלט כאבי אומה גדולה ומבורכת (אנחנו).
מול עיני עומדות שתי התגובות: תגובת לוט לניסיון (הססנות, חשש, עמידה על המקח, ניסיון למצוא פתרון חילופי).
תגובת אברהם לניסיון (החלטיות, קבלה מוחלטת, התמסרות לתהליך)
וגם שתי התוצאות: אשת לוט הפכה נציב מלח, בנותיו הנשואות וחתניו מתו בסדום ובנותיו הבתולות שיכרו אותו, שכבו עימו וילדו את בניו.
לעומתו אברהם: זכה לברכה גדולה.
בלי להיכנס למוסריות ולשיפוטיות של מעשה העקדה וסיפור סדום ועמורה, אני מנסה לבחון את עצמי:
מה קורה כשאני מקבלת הוראה פנימית או חיצונית ברורה וחד משמעית?
האם אני מהססת, מתווכחת, מנסה לעדן את הגזירה? האם זה מצליח? האם אני מגיעה לברכה?
וכשאני מקבלת את הגזירה, "הִנֵּנִי", כמו שאברהם אמר, באומץ, ביושר לב, בהחלטה ברורה, בדיוק פנימי, מה התוצאה אז?
תודה לאל שהניסיונות שעמדתי בפניהם בחיי הבוגרים לא היו כל כך טראומטיים ובכל זאת, אני מגלה שכשאני מקשיבה לקול האלוהים/ הקול הפנימי/ האינטואיציה הראשונית, ולא לָפַחד , התוצאה תמיד מבורכת.
"אינה רבה עם עצמה והסביבה, אלא מקשיבה בקשב נקי, מבינה ועונה .... ממוקדת על העיקר, מדייקת כי תשמח".
שבת שלום.
;){kind=link}