פרשת השבוע שלי- פרשת בהר

8 מאי 2015

השבוע הפרשה עוסקת בענייני השליטה והשמיטה, שנת היובל והשיבה, הבעלות והדרור, הצדק החברתי והאחריות החברתית.
הפרשה מתחילה במצוות השמיטה: א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה.
שש שנים נעבוד את הארץ שקיבלנו ובשנה השביעית- שבת.
כשם שהאנשים זכאים ומצווים ליום מנוחה, כך גם הארץ זכאית. השנה השביעית היא שנת שבתון, לא שותלים, לא זורעים, לא עובדים את האדמה והגידולים שייכים לכולם.
שבע פעמים סופרים את שנת השבתון ואז בקול תקועה מוכרזת שנת היובל:

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם. י וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.

שנת היובל היא שנת הrestart . החובות נמחקים, העבדים משוחררים, הרכוש חוזר לבעליו המקוריים וכל אחד חוזר אל ביתו ומשפחתו.
מתחילים מהתחלה, נותנים לארץ גאולה: וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.
מצוות השמיטה והיובל מבהירות שהקשר לאדמה הוא זמני, הוא משתנה והאדמה אינה שייכת באמת לאף אחד. מטרת המצוות היא לבנות חברה אנושית שמבינה שאין באמת בעלות על רכוש, שיודעת לשחרר את התביעה לאחיזה בחומר, חברה שמבינה שמה שחשוב באמת זו האחיזה אחד בשני. 
שלוש פעמים בפרשה מופיעות המילים: "כי ימוך אחיך":
כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.
וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.
וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר-לָךְ לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.

וכי ימוך אחיך- ימוך מלשון נמוך: שים לב כשאחיך, בן משפחתך, בן עמך יורד, ירידה כלכלית, ירידה נפשית, ירידה רוחנית. ממקום רם למקום נמוך, מהצלחה לכישלון, מעושר לעוני, מביטחון לחשש, ממצב רוח מרומם לדיכאון. 
הפרשה מדגישה את חובת הרגישות החברתית, שימת לב למצבו של האחר. המקום הנמוך של האחד הוא הקריאה לעשייה עבור השני. לראות את המצוקה, לתמוך: "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" - לא לתת לו ליפול, "וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו" - לגאול אותו מהקושי שלו, "לֹא -תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד"- בוודאי לא לנצל את חולשתו.
האחריות החברתית ברורה, החיים שלנו קשורים אחד בשני, כולנו רקמה אנושית אחת חיה. 
תפקידנו לזכור שהחיים שלנו תלויים זה בזה. "וָחַי עִמָּךְ"- התפקיד שלנו לתמוך בשני במצבי קושי, להחזיר אותו לחיים, להזכיר לו ולעצמנו: כלום לא שייך לנו, לא הקרקע, לא הרכוש, לא העבדים ולא הזמן. מה שיש לנו זה אחד את השני, אנחנו מצווים להתקרב, לראות, לרצות, להיות אחד בשביל השני, זו הגאולה האמיתית. גאולה שאינה תלויה בכסף ובמעמד, בכוחי ובעוצם ידי, גאולה הבאה מפתיחת הלב.
את החובות אנחנו שומטים פעם בשבע שנים, את הבעלות אנחנו שוכחים פעם בחמישים שנה אבל אחד את השני אין לשכוח ואין לשמוט אף פעם.

ואם היינו זקוקים לדוגמא מוחשית באה רעידת האדמה בנפאל והראתה לנו: בתים, מקדשים, רחובות וכבישים- שווים כקליפת השום. ברגע אחד הכול הופך לערימת אבנים ולסלעים מתעופפים.
מה באמת חשוב? הרוח האנושית. עוצמת הרוח, הלב הפתוח, הלכידות הלאומית- ישראלית - יהודית. זה הכוח האמיתי שלנו. זה הכוח שמחלץ אותנו ומקבץ אותנו ומרגש אותנו ומציל אותנו. זה מה שחי עימנו ומביא לנו את הגאולה.

בעוד ארבעה חודשים אציין יובל שנים לחיי. הפרשה מזמינה אותי לבדוק עם עצמי: האם אני מוכנה לקרוא דרור לכל רכושי, לכל מה שחשבתי שהוא שלי במשך כל השנים? הדעות שלי, הרעיונות שלי, האם אני מוכנה למחוק את כל ההישגים, את כל הזכויות? ואם הכול יעלם? הבית והאוטו והעבודה והמחשב והטלפון הנייד?? מה יישאר לי? 
וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ
אם אוכל לשוב הביתה אל משפחתי, אם אדע שאחיותיי ואחיי (חברותיי וחבריי) יהיו שם להחזיק בי ולא יתנו לי ליפול, אז אדע שאני בת חורין אמיתית, אדע שהגעתי אל הגאולה.
השבוע אני מתפללת שאדע להשקיט את האיבה, לומר סליחה, להתחיל מהתחלה.

כי כולנו, כן כולנו 
כולנו רקמה אנושית אחת חיה 
ואם אחד מאיתנו 
הולך מעמנו 
משהו מת בנו - 
ומשהו, נשאר איתו

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע 
את האיבה, אם רק נדע.

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה. 
אם נדע להתחיל מהתחלה. (מילים: מוטי המר)

שבת שלום.