פרשת השבוע שלי – פרשת נשא

29 מאי 2015

פרשת נשא, הפרשה הארוכה ביותר בתורה, עוסקת במספר עניינים. 
היא מתחילה במצוות המוטלות על הלויים, עוברת לדיני מצורעים, תורת הקנאות ותורת הנזירות, באמצע מובאת ברכת כהנים וסופה בחנוכת המשכן ע"י נשיא מכל שבט בישראל המביא את קורבנו לה'. 
שם הפרשה נשׂא, מופיע בפרשה 32 (לב) פעמים. בפרושים שונים: נשׂא כפקד, נשׂא כנשיאה של כלי הקודש, נשא ב: וישׂא ה' פניו אליך ונשיאי שבטי ישראל.
פרשה של נשיאה. מה עלינו לשאת?
הפרשה מתרחשת כאשר בני ישראל מתארגנים ליציאה לדרך. בפרשה הקודמת נערך המפקד הגדול, המחנה מאורגן לפי שבטים, המשכן בנוי ומוכן ועתה מגיע שלב ההכנה לחנוכת המשכן.
תהליך הסדר והארגון שהתחיל בשבוע שעבר ממשיך השבוע עם התמקדות בתהליך הטהרה: המצורעים, החשד בפגיעה בטהרת המשפחה ונזירות.
המצורעים מורחקים מחוץ למחנה: 
צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. ג מִזָּכָר עַד-נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם.

ואז מגיעה ההתייחסות לגבר החושד שאשתו לא נאמנה לו (תורת הקנאות):
זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה. ל אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת-הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל-הַתּוֹרָה הַזֹּאת. לא וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָו‍ֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת-עֲו‍ֹנָהּ.

ולבסוף המיקוד ביחיד המבקש להיטהר עד נזירות.
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָה. ג מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.

נזירות כמעט ואינה קיימת ביהדות ואינה מעודדת על ידה, צרעת היא צרה שצריכה להיות מורחקת מהמחנה עד שתעבור והקנאות- צרה צרורה היא. מחנה ישראל אינו יכול להתקדש כל עוד שורות בו רוחות רעות, רוחות של קנאה וחשדנות.
לעומת המקרים האלה המייצגים חולשה, תאווה, מחלה וחריגות מופיעה לה פתאום ההיפך הגמור- 
הברכה המחזקת, המעודדת, המוארת:
דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:

יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם.

דבר והיפוכו בזה אחר זה, צרעת וחשדנות ונזירות ואח"כ קדושה וברכה ושלום.
אז מה אנחנו מתבקשים לשאת בפרשת נשא?
את התאוות והמחלות? את הקדושה והברכה? את משא חיינו כמשא של כלי הקודש? את עצמנו כנשיאי השבט? כמייצגים את המקום ממנו באנו?
ואולי גם את זה וגם את זה. את התאווה ואת הקדושה, את העבודה ואת הברכה, את ההרחקה ואת ההתקרבות. אולי עלינו ללמוד לפתוח את הל"ב ולקבל את כל ההפכים שאנחנו נושאים ואז נוכל להתברך בברכת הכוהנים.

בפרשה הזו אני לומדת שכשאדם עוסק רק בעצמו, בחולשותיו, בחולשות השני הוא מחליש את המחנה, אני לומדת על מקומם השווה של כל בני האדם, כל שבטי ישראל בפני האלוהים ועל את חשיבותה של הברכה כמאזנת את כל ההפכים.
הצרעת כפי שמתוארת בתורה כבר לא קיימת, תורת הקנאות והנזירות לא קיימת. המשכן איננו ובית המקדש איננו ולכוהנים והלווים נשאר רק תפקיד סימלי אבל ברכת כוהנים מתקיימת גם מתקיימת, מזה אלפי שנים. נאמרת בבתי הכנסת ברחבי העולם ונכנסת לליבם של מליוני מתפללים.

השבוע אני מתפללת שאדע לשאת את הניגודים בחיי, אדע לשאת את מסע יומי ואת תפקידי, ושתתקיים בכולנו ברכת הכוהנים:
שיברכנו ה' וישמרנו
שייאר ה' פניו אלינו, ויפנה את חִנו אלינו
שישא ה' פניו אלינו
ושיתן שלום בליבנו, בתוכנו ועם שכינינו.

שבת שלום.