10 יולי 2015
פרשת פנחס הינה המשך ישיר של פרשת בלק ונפתחת בברכת ה' לפנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, שבקנאותו לשם הציל את בני ישראל מכליה.
הפרשה ממשיכה במפקד השבטים והחלוקה לנחלות, פוגשת את בנות צלופחד הדורשות את הנחלה המגיעה להן ומקבלות אותה ואח"כ מגיעה ההוראה למשה להעביר את הנהגת העם אל יהושע.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. יג וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. יד כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר-צִן.
טו וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר. טז יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה. יז אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה.
יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן אִישׁ אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ עָלָיו. יט וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל-הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. כ וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
כמה אירוני.
בדיוק בתום החלוקה של השבטים לנחלות בארץ, משה מתבקש לעלות על ההר, לראות את הארץ ולדעת: יומך קרב, גם אתה, כמו אהרון אחיך, לא תיכנס לארץ בגלל ש מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר-צִן.
הו, המים המרים האלה, טעמם עדיין לא סר, הם עדיין מחלחלים בתולדות העם ולוקחים איתם את המנהיג הגדול אל קיצו.
בתגובה להוראה משה פונה אל ה' בפסוק יחידאי במקרא כולו: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר.
הנה היפוך תפקידים. במקום הנוסח הקבוע של "וידבר ה' אל משה", הדובר והשומע התחלפו.
הפסוק הזה נותן מקום ומשקל עצום למשה, שווה במשקלו ובעוצמתו לדברי האלוהים.
ומה בוחר משה לומר לאלוהים לאחר שמיעת הדין? עוד פסוק יחידאי:
יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה
משה לא מתחנן על משרתו ולא מבקש לשנות את הגזירה. הוא מדבר על המחליף שלו.
עפ"י רש"י משה מבקש: "מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו", שיכיר את הלך הרוח של כל אחד, שיבין כל איש מתוך העדה.
ומשה ממשיך בתכונות הדרושות למנהיג: אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם
מיהו מנהיג? זה אשר יוצא לפני העם (לדרך, לקרב, למלחמה) וגם דואג להביא אותם בחזרה. זה אשר מוציא אותם לדרך וגם דואג שיגיעו לסופה (האם יש כאן רמז מריר שלא יהיה גורלו כגורלי?)
וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה
כמה מרגש המשפט הזה... עם ללא מנהיג הוא כצאן ללא רועה. כך משה רואה עצמו: כרועה. לא כאיש חשוב, לא כבבת עינו של ה', לא כמחליט על כולם. תפקידו להוליך את העדר העצום והרב (תרתי משמע...) הזה בבטחה אל נחלתו.
זהו מנהיג. לא איש הדוגל בקנאות, לא איש המחרחר מלחמה, לא איש הדואג להאדיר את שמו.
מנהיג הוא זה שדואג לאנשיו, שמכיר את ליבם, שיודע לעודד את רוחם, שבסופו של יום מקהיל אותם כל אחד בארצו ובנחלתו.
מכיוון שזה לא יכול להיות משה, המנהיג הנבחר הוא יהושע, "איש אשר רוח בו". ולשם חיזוק משה סומך עליו את ידיו וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו.
מאציל אליו מהודו. אנחנו יודעים שפניו של משה קרנו כשה' פנה אליו, חז"ל דרשו ש"פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה" משה הוא השמש ויהושע הוא הלבנה המקבלת אורה מהשמש.
כשבני ישראל יכנסו לארץ תורת משה תשתקף ביהושע, שייחקה את דמותו של המנהיג הגדול. טוב, אבל לא אותו דבר...
מכיוון שאני מתקשה למצוא במנהיגנו היום משהו מאורו של זה או של זה, אני פונה להסתכל על עצמי:
איך אני מנהיגה את חיי? את משפחתי? האם משתקפים בי ההוד והברכה?
האם אני ערה להלך הרוח? האם אני רגישה לצרכים? האם אני מתייחסת לדרך ולקשייה או רק למטרה?
האם אני יודעת לעמוד בראש? האם אני דואגת להביא אותם, אותי, למקום חפצי? האם יש בי חמלה ורגישות לעדר הצאן הקטן שלי, האם יש בי חמלה ורגישות לצרכים שלי?
השבוע אני מודה ומתפללת.
מודה על כך שכל ה"עדר המשפחתי" שלי באשר הוא, בריא ובטוח ושמח, מודה על שכל הדברים באו על סופם בשלום ומתפללת לכך שאדע להוביל ולהנהיג את עצמי ואת האהובים עלי בעזרת הרוח, ההוד ובברכת השם.
שבת שלום.
;){kind=link}