פרשת השבוע שלי-פרשת בחוקותי

27 מאי 2016

 שמח על הבחירה שבידי ועל כל מה שהאל מביא

השבוע אנו קוראים את פרשת בחוקותי, הפרשה האחרונה בספר ויקרא.
לפני עשרה שבועות התחלנו את הקריאה בספר הכוהנים והנה הגענו לסופו אחרי שלמדנו קצת יותר על התקרבות, הקשבה, קבלה והכנעה.
ספר ויקרא שעוסק ברובו בחוקי הכוהנים ועבודת המשכן, בדרך להתקרבות לאלוהינו ולעצמנו, מסתיים בפרשה המופנית לכל עם ישראל.
אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.
פרשת בחוקותי נקראת גם פרשת התוכחה, אם תלכו עפ"י חוקותיי ומצוותיי יהיה לכם רק טוב: ברכה והצלחה ופריון ושקט ושלום ובטחון.
והִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם. יהיה לנו חיבור מושלם בין האלוהים לעמו.
ואם לא?
וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל-הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה. כאן מתחילים 30 פסוקים של כל המכות והעונשים שיפלו על עם ישראל.
בקריאה ראשונה נקראים הדברים כאזהרה: אם (תתנהגו יפה) אז (יהיה לכם טוב) וההיפך, אך בקריאה מדוקדקת יותר מגלים שני ביטויים ייחודיים לפרשה:
וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם 
וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי
שני הביטויים האלה מעבירים את עיקר תשומת הלב מעצם העשייה אל ההתייחסות לעשייה.
"תמאסו" ו"תגעל נפשכם" זו ההתייחסות הרגשית. איך אתם מרגישים כלפי המצוות, כלפי ההליכה בדרך החוק והמשפט. תחושה של גועל ומיאוס.
"והלכתם עמי קרי", זו התייחסות מחשבתית. חשיבה שאומרת שהכול יד המקרה, כך קרה ואין לי מה לעשות בעניין. אלה החיים...
רגע לפני שבני ישראל יוצאים בדרך הארוכה אל הארץ המובטחת אומר להם ה':
אתם הייתם עם עבדים שנים רבות, אתם רגילים לציית. אתם רגילים לעשות מה שאומרים לכם כדי שלא לקבל עונש, אתם רגילים שהחיים קורים ולכם אין אחריות.
אני מציע לכם ברית אחרת: אני מחויב אליכם לעד. תמיד אני אהיה האלוהים שלכם שהוציא אתכם מבית עבדים, אתם אף פעם לא תימאסו עלי. עכשיו הבחירה היא בידכם והאחריות עליכם. האחריות למצוא את הדרך הנכונה, את הרצון האמיתי שלכם, את החירות הפנימית. כשתעשו זאת יהיה לכם שפע ובעיקר יהיה לכם שקט.
אם וכאשר תהיו אדישים, חסרי אכפתיות, תקשיבו לקולות החיצוניים ולא לעצמכם, תתייחסו לטוב בחייכם כמאוס ולחוסר בחייכם כמקריות, אם הלב שלכם יהיה סגור והמחשבות שלכם מפוזרות, אז לא אוכל לעזור לכם. לא תראו ברכה בעמלכם, לעולם לא תחושו סיפוק,לא יהיה לכם רגע של שקט, רגע של אהבה, לא יהיה לכם מקום בטוח בעולם הזה.

יש רבים המפרשים את דברי התוכחה בפרשה כחזון אחרית הימים, כדברי נבואה המבשרים על חורבן המקדש והגלות שתגיע, ואפילו רואים בה רמזים לשואה.
אני קוראת בפסוקים אלה דברי הנחייה לחיי היום יום.
בדיוק כמו שאומר לילד שלי: אני פה אתך ובשבילך. תבחר בדרך שנכונה לך ואני אתמוך בך. אבל אם תחליט לא להתאמץ, לא לעבוד, לא לתת מעצמך, לא לגלות רצון ועניין, לא אוכל לעזור לך. יתכן מאד שתיכשל בלימודים, יתכן מאד שלא תמצא זוגיות, יתכן מאד שלא תמצא לך עבודה. יתכן מאד שתרגיש בדידות, שתרגיש כעס, שתרגיש מחסור. אלה תוצאות המיאוס וחוסר העניין שלך בחייך.
וגם לגבי עצמי, כשאני עושה את מלאכתי בלי רגש, בלי שמחה, בלי התלהבות. כשאני רואה במעשיי חובה ולא מצווה, כשאני רחוקה מהרצון האמיתי שלי ועובדת על אוטומט או עבור איזו שהיא פנטזיה (כסף, מעמד, הכרה, נראות) אני מאבדת את עצמי לדעת.
אני מתרחקת ממקור השפע שלי, מהשמחה שלי, מההקשבה ללב שלי, למהות שלי, לרצון האמיתי שלי, אלוהים לא מתהלך בתוכי. אני רחוקה מעצמי, אני בניכר.
הפרשה נותנת סימני דרך איך לחזור הביתה: לא להתייחס לדברים כמובנים מאליהם, לא להתייחס לצרות שלי כיד הגורל, לדעת שהכוח שלי הוא באחריות שאני לוקחת על חיי. למצוא את השמחה, את הרצון, את הרגש הטוב, את הנתינה האמיתית. להתרחק מהשעמום, המיאוס והגועל. למצוא בתוכי מקום לאלוהים ולהסכים להיות שייכת לעמו.

שתהיה שבת שלום,
חזק חזק ונתחזק.