פרשת השבוע שלי- פרשת וארא

11 ינואר 2018

פרשת השבוע שלי- פרשת וארא 

בפרשת וארא אנחנו עוברים מהכוח אל הפועל. מהדיבור אל המעשה, מההבטחה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה אל הביצוע.
ה' שומע את נאקת בני ישראל ומחליט שהגיע הסוף לסבל. הגיע סופה של תקופת הגלות והעבדות הארוכה, הגיעה שעתו להתאחד עם עמו ולהשיבם הביתה: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים... 
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה

על מנת לעשות זאת ה' בוחר מנהיג. בעצם הוא בוחר זוג להנהיג. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם זוג שיעזור להוביל את העם בתהליך הארוך והמהפכני, מעבר מעם עבדים לבני חורין.
משה ואהרון, הם המובילים של התהליך הזה. והחיבור בניהם כל כך חשוב וכל כך נכון עד שהם הופכים ליישות אחת בפני פרעה: הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. 

מפרשה זו ועד יום מותו של אהרון, ארבעים שנה אח"כ כשהוא בן 123 שנה, לא מסופר על ריב בין האחים, על חילוקי דעות, על מתח או חוסר הסכמה. אפילו בשעת המשבר הגדול, בפרשת עגל הזהב, משה פונה אל אהרון בשאלת הבהרה והוא עונה לו ובכך מסתיים הדיון בניהם.
איך זה קורה? איך שני אנשים שונים זה מזה, זרים זה לזה (הם לא נפגשו שנים רבות), בני למעלה משמונים שנה, מצליחים להיות אחד? לדבר בקול אחד, להשלים זה את זה, לא להתווכח, לא לריב?
אני רואה במשה ואהרון דוגמא מופלאה לזוגיות יוצאת דופן, זוגיות שמעצימה, שמאפשרת, שמובילה.
"אח יקר תשמע 
לעולמי עד אני אוהב אותך 
אך בוא פה נשנה 
החלומות הם כה גבוהים 
ולפעמים נראים כה רחוקים 
אז בוא ניקח את כל המתנות 
ונוריד אותן לכאן" (אברהם טל)

כיצד מתאפשרת זוגיות כזו? אולי כאשר כל אחד מהשניים מחובר לגמרי להווייתו, למהותו, לאלוהיו, מסכים לגמרי להיות הוא עצמו.
משה ואהרון מלמדים אותי שגם אחים שלא נפגשו שנים, גם שני אנשים שונים לגמרי, יכולים להתחבר לקשר חזק ומיטיב כאשר פועלים דרך הטוב, כשלא נאבקים בקיום, כשלא נאבקים על מקום. משה ואהרון מלמדים אותי שלא צריך לפחד מהחיבור, לא צריך לחשוש שהשני יאפיל עלי, יתפוס את כל תשומת הלב. אהרון ומשה מלמדים אותי שבזוגיות טובה אין מישהו חשוב יותר, מוערך יותר, בעל תפקיד משמעותי יותר. החיבור חזק יותר מסך מרכיביו.
משה נבחר ע"י ה' להוציא את העם ממצרים, הוא לא יכול לעשות זאת בלי אהרון. על אהרון נאמר שהוא אוהב שלום ורודף שלום, הוא לא יכול לממש תכונות אלה בעודו בבית עבדים. השניים זקוקים זה לזה כדי להוציא לפועל את גדולתם, כדי להוציא לפועל את תוכניתו של הקב"ה.
"כשאנחנו מנגנים הלב נפתח 
פתאום כל הגבולות נמסים, 
האמת שנראתה רחוק 
פתאום היא איתנו כאן 
ואני אותך אוהב 
אתה לי אח 
אתה לי חבר 
אתה לי אלוהים 
בדמות בשר ודם" (אברהם טל)

השבוע אני לומדת מהפרשה על כוחה של הנוכחות האישית בזוגיות.  נוכחות לא מתנצלת, לא יהירה, לא כוחנית ולא פחדנית. נוכחות מכבדת. מכבדת את הבחירה שלי, את עצם היותי ומכבדת את הבחירה של השני, את עצם היותו. גם אם הוא שונה, אחר, הפוך. דווקא בגלל שהוא שונה, אחר, הפוך. לחיבור ההפכים הזה בינינו יש יכולת לשנות, להביא אמת חדשה, לגאול עצמנו מבית עבדים.

שתהיה שבת שלום,

סיגל